פסק-דין בתיק ב"ל 47968-06-12

1.         בפני ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) מיום 11.8.11, לפיה נקבעו למערער 30% נכות בגין הפרעת אישיות ו- PTSD.

2.         העובדות:

            המערער יליד 1960, נשוי + 6 ילדים, עבר התעללויות פיזיות ומיניות בעברו. כמו כן השתמש בסמים במשך 30 שנה והיה בכלא כ- 10 שנים.

            משנת 2007 נקי מסמי רחוב, נמצא בטיפול פסיכוטרפיותי ומטופל בסובוטקס בשל התמכרותו לסמים.

3.         המערער הגיש תביעה לקצבת נכות כללית ביום 25.1.11.

            ביום 30.3.11, בהעדר סף רפואי, נדחתה בקשתו של המערער לקצבת נכות מאחר ונקבעו לו 30% נכות רפואית.

            ביום 14.6.11 ערער המערער על החלטת הועדה הרפואית מיום 30.3.11.

            ועדה רפואית שהתכנסה ביום 11.8.11 קבעה כדלקמן:

            " פנימאי: הועדה עיינה בתוצאות בדיקות דם מ- 6/11 שלא הראו כל הפרעה בתפקודי כבד. הועדה דוחה את הערעור.

            נפשי: מסודר בהופעתו, מודע צלול. התמצאות תקינה לחלוטין בזמן, במקום ובסיטואציה. אפקט תקין. קצב ומהלך חשיבה תקינים בתוכן חשיבה אין עדות לתכנים פסיכוטיים. מדווח על סיוטים הקשורים לתקיפה המינית אותה חוה בילדותו. אינו משתמש בסמים מטופל בסובוטקס. במסגרת המרכז המשולב לטיפול ואבחון בהתמכרויות. הועדה עיינה במסמכים שבתיק ובאופן ספציפי במכתביה של פסיכיאטרית דר' אביבה וולף מ- 13.3.11. בהמלצתה נוטל בנוסף לסובוטקס פקסט במינון 20 מיליגרם ליום. להערכתה אבחנתו הינה הפרעה בתר חבלתית בנוסף לשימוש בסמים. התובע מוסר על הקלה כתוצאה מהשימוש בפקסט. הועדה סבורה שאחוזי הנכות שקיבל משקפים את מצבו. הועדה מדגישה כי בנוסף להפרעת אישיות, קיימת גם הגבלה בתר חבלתית בנוסף להפרעת האישיות. כאמור אחוזי הנכות הולמים את מצבו".

            על החלטה זו הוגש הערעור שבפני.

4.         לטענת המערער, הועדה הרפואית לא נימקה את החלטתה ולא הסבירה מדוע סעיף 34(ד) הולם את מצבו של המערער. המערער מבקש כי עניינו יוחזר לוועדה לשם שקילה והנמקת הפעלת סעיף 34(ה) ולחלופין, 34(ד) - (ה) מותאם למצבו של המערער.

            לטענת המשיב, אין מקום להחזיר את עניינו של המערער לוועדה מאחר שסעיף הליקוי שנבחר על ידי הוועדה מתאים למצבו של המערער ואין כל בסיס לכך שסעיף ליקוי אחר מתאים יותר. לאור האמור מבקש המשיב שהערעור ידחה.

הכרעה ודיון:

5.         הלכה פסוקה היא כי בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כבר נקבע, כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)). עוד נקבע כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדית ובית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (עב"ל (ארצי) 217/06 יוסף בן צבי - המוסד לביטוח לאומי, (לא פורסם, 22.6.2006)).

6.         אחת מהחובות המוטלות על הוועדה הרפואית לעררים, בהיותה גוף מעין שיפוטי היא חובת ההנמקה על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע (ארצי) ם/1318-01 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60). אשר לחובת הנמקה, עליה להיות ברורה ומפורשת אשר ממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם בית הדין יוכל לעשות זאת ולבחון האם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק (דב"ע (ארצי) מג/1356 - 01 לביא - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 130).

7.         למערער נקבעו 30% נכות בהתאם לסעיף 34(4) אשר קובע כדלקמן:

            "רימיסיה חלקית, עם סימנים קליניים אפקטיביים בחומרה בינונית, קיים צורך בטיפול תקופתי קבוע, קיימת הפרעה ניכרת בתפקוד הנפשי והחברתי, קיימת הגבלה ניכרת של כושר העבודה".

            המערער טוען כי אין כל הסבר מדוע יישמה הוועדה סעיף זה ולא סעיף 34(5) או סעיף מותאם 34 (4-5).